בעיטה או תנופה ??

היא נכנסה הביתה והודיעה בקול: " אני מוכנה ללמוד שחייה.."

בחוץ חם, ממש חם.

הרגליים שלה משתכשכות במים והיא מחייכת.

לאט לאט היא נכנסת לבריכה ,

היא מוצאת בתוכה את הקיר ונצמדת אליו.

צועדת לצידו הוא נותן לה ביטחון.

במפגשים הבאים היא לומדת לנשום מתחת למים,

רק בועות קטנטנות מציצות החוצה ושתי כפות ידייה שאוחזות בקיר.

כך מתחיל כל מפגש, היא מחפשת את הקיר צועדת לאורכו צוברת בטחון.

היום לראשונה היא למדה לההעזר בקיר,

היא בעטה בו בחוזקה והוא הוא נתן לה תנופה.

חץ מושלם נוצר מתחת למים והיא הציצה החוצה עם חיוך של אושר וסיפוק.

היא עשתה את זה היא נפרדה מהקיר..

והקיר פתאום נראה לי כמו ההורים שלי,

שתמיד היו שם, יציבים וחזקים.

אף פעם לא זזו, תמיד ידעתי שהם באותו המקום.

מספקים לי בטחון.

יום אחד, אי שם בגיל ההתבגרות הרגשתי שאני רוצה לזוז.

וכנראה שקצת בעטתי,

רציתי להרגיש איך זה לבד,

רציתי לדעת מי אני בלעדיהם?

מה אני חושבת שהם לא המחשבות שלהם?

והבעיטה הזו נתנה לי תנופה,

תנופה לחקור,

לגלות,

לחשוב,

לחלום

ולהגשים.

והם, הם תמיד היו שם.

ממש כמו הקיר בבריכה.

כשהייתי צריכה , הם היו הבטחון שלי,

הקיר היציב שאפשר להשען עליו.

וכשהייתי צריכה , הם היו אלו שמהם לקחתי תנופה.

והיום כאמא וכמאמנת מתבגרים,

אני משתדלת לזכור את התפקיד הכפול שלי

ולחבק בלב את הבעיטות הקטנות שלהם ולהזכיר לעצמי שכרגע הם רק לוקחים תנופה.